אתמול שמעתי באחת מהתחנות החרדיות, תכנית בה דנו אנשי חינוך ורבנים בחרפה החוזרת על עצמה בכל שנה מחדש. המשתתפים העלו את עניינם של בחורי ישיבות שמשתכרים, מסתאבים ומתבוללים בקיא של עצמם מידי פורים, ואף משפילים את עצמם מדירה לדירה בשביל שווה פרוטה. גם ראיתי זאת במועיני. אצלנו בכפר, כפר חב"ד, גם מבקרים בחורי ישיבות, שיש מהם כאלה – בהחלט לא כולם – שבמשך השנה עסוקים בהכפשת חב"ד, ובפורים מגיעים גם לדלתות בתינו. כנראה שמישהו הכניס להם לראש שבחב"ד יש כסף ולא טרח לספר להם שכל שליח מממן את עצמו, מתרומות בדרך כלל. לא אפליג בסיפורי זוועות. אחזור על דבריו של היועץ החינוכי באותה תכנית. היועץ הסביר למגיש ש"פעם אחת בשנה מותר להתיר קצת את הרסן ולתת להם להשתולל". הוא גם מיהר לסייג את דבריו והבהיר כי לעיתים עלול להיגרם לאותם בחורים נזק בלתי הפיך. "אחרי שהם מגלים את השפעותיה של הטיפה המרה ואת הנאת הסיגריה שלפניה, הם עלולים להתמכר. וזה כבר נזק ארוך טווח". מיותר לציין שבבואם אלינו, הם לא יפגשו את הבחורים החב"דניקים. למה? מסיבה פשוטה. שכן, בחורי חב"ד לא מסתובבים מדלת לדלת בריכוזים החרדיים כשהם שתויים, אלא יוצאים לקרוא את המגילה שוב ושוב לעשרות ומאות יהודים – ולעיתים גם עבור יהודי אחד. נכון. ייתכן שיש מי שמפיץ כי יש בעיה רוחנית בגלל שהם עומדים לעיתים במרכזים הומי אדם ומניחים תפילין לאנשים, ואגב כך נחשפים לנעשה הרחוב. אבל... הם לא למדו את הכלל ההלכתי בהגעלת כלים, לפיו "איידי דטריד למיפלט, לא בלע!". מי שטרוד בלהוציא החוצה – לא בולע. מי שעסוק בקירוב יהודים אחרים, ומוציא את התורה החוצה – לא בולע את הזיהום שבחוץ. להיפך, הוא מטהר את האוויר שסביבו. בדיוק כפי שהסיר בו בלוע איסור, לא מטריף את מי ההגעלה. כשאתה בא להשפיע יהדות על יהודי אחר, אתה לא מושפע ממנו. כשכל כולך מונח בניצול כל שעה משעות החג לקיום מצוות הפורים, ולא רק את המצוות שלך, אלא גם של אחרים, אתה באמת שמח בשמחת החג ואינך נדרש לטיפה מרה או סיגריה מתוקה על מנת לחוש זאת, אם בכלל.
מאת שמואל קנופפלר
