תורת עזרא על הגש"פ

בענין כורך

הרב עזרא בנימין שוחאט - ר"י בישיבת "אור אלחנן" חב"ד

א. בהגש"פ לכ"ק אדמו"ר זי"ע: "כורך (פסחים קטו, א). לדעת הלל הזקן: בזמן שיש פסח אינו יוצא אלא א"כ כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד. בזמן שאין פסח אינו יוצא ידי חובת מצה - שהוא מן התורה - אלא אם אוכלה בפ"ע. ואינו יוצא ידי חובת מרור - שתקנוהו חכמים זכר למקדש - אא"כ כורכו עם המצה ואוכלן ביחד (כמו שעשה בזמן ביהמ"ק). נמצא יש עליו, בזמה"ז, חיוב מצה שני מדרבנן, לדעת הלל. ולא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו וצריך לצאת ידי חובת שניהם (שו"ע רבנו סתע"ה ס' טז-יח ובאחרונים ובס' שבח פסח האריכו)". כן עשה כו' הי' קיים כו' פסח כו'. . וי"ל בדיוק נוסחא זו: א) אין אומרים זכר למקדש כהלל, כמו שא"א באכילת מרור זכר למקדש. - ובפרמ"ג (סי' תעה מש"ז סק"ז) מפרש האמירה - להודיע שהוא רק זכר למקדש אבל בזמה"ז אין יוצאין בכריכה. וכיון שאומרים זה אחרי שכבר אכל מצה ומרור ויצא י"ח, ע"כ שכוונת הפרמ"ג - שההודעה היא להזהיר שלא יטעה לשנה הבאה לומר שהלכה כהלל, ויטעה שהלל ס"ל שגם עתה יוצא בכריכה, וישכח שאשתקד אכל מקודם מצה, ויזכור שאמר זכר למקדש. והוא דוחק גדול. - ובפרט שבכורך הוא כפל לשון קצת, דמיד אומר: כן עשה הלל בזמן שבהמ"ק כו'. ובין הברכה והכריכה אין להפסיק במה שא"צ, כנ"ל (ובמשנה ברורה סתע"ה ס"א בבה"ל רוצה לדחות כל האמירה לאחר שיאכל - מטעם זה). וביחוד לדעת אדה"ז, שלהלל לא יצא ידי חובת מרור אלא בכורך, כנ"ל. עוד זאת שע"י אמירה זו יבוא לטעות שאין הכריכה אלא לזכר. ובאמת - רק עתה יוצא י"ח מרור להלל, וצריך לצאת גם לדעתו, כנ"ל (משא"כ להפרמ"ג, שהוא לשיטתו שבזה"ז גם להלל יוצא י"ח מרור כשאוכלו בפ"ע. וא"כ לא הוי אלא לזכר)".

כורך פסח מצה ומרור - דלדעת המפרשים (מלבד הרמב"ם בהל' חו"מ פ"ח ה"ו. אבל עיי"ש בלח"מ) כן עשה הלל. ואם ישמיט פסח, ידבר שקרים בספורו. - ומה שהקשה בח"י, דא"כ איך יאמר: כן עשה הלל ואין פסח בידנו. י"ל דתיבת כן נמשכת למטה, והיא התחלת ענין: כן עשה הלל כאשר יספר. ולא הוצרך לסיים וכריכתי זכר לזה (אף שאינו דומה ממש), כי מבואר הוא, וכנ"ל שממעטין בדיבור בין הברכה להכריכה. או י"ל כן - כמו שאני כורך המרור ואיני אוכלו עתה בפ"ע, כן - עשה הלל, לכרוך המרור. - ובפרט, שלשיטת אדה"ז, הכורך עיקרו בא בשביל חובת אכילת מרור".

והנה המובן בפשטות מדברי הרבי כאן הוא דלדעת הפרמ"ג הוי כורך רק זכר בעלמא, כיון דגם לדעת הלל בזה"ז כבר יצא י"ח במרור בפ"ע, משא"כ לדעת אדה"ז גם בזה"ז להלל אינו יוצא י"ח מרור אלא בכורך. וצ"ע, דהן אמת שמצינו להדיא דנחלקו הפוסקים אי כורך הוא זכר בעלמא או בא לחובת מרור, ויובא להלן בהמשך דברינו, אמנם המעיין בדברי הפרמ"ג (שם) יראה דבמסקנת דבריו שמבאר דעת הט"ז ס"ל ג"כ דלהלל אפי' בזה"ז אינו יוצא י"ח מרור אלא בכורך. ולכן בתחילת דבריו דס"ל דכורך הוא זכר בעלמא לא הוקשה לו כלל מה שאומרים זכר למקדש כהלל, כיון דבאים להדגיש דאינו אלא זכר בעלמא, ורק בהמשך דבריו דס"ל דבכורך יוצא י"ח מרור לדעת הלל, וכשיטת אדה"ז בזה, הוקשה לו מ"ט אמרינן זכר למקדש דוקא כאן ולא במרור. עיי"ש היטב בדבריו. וא"כ איך כ' הרבי דתי' הפרמ"ג על קושיתו זו היא לשיטתו דגם להלל כבר יצא י"ח מרור במה שאכלו בפ"ע. עוד יש לדקדק בתחילת דברי הרבי בהביאו תמצית דברי אדה"ז בשו"ע, "נמצא יש עליו בזמה"ז חיוב מצה שני מדרבנן, לדעת הלל", דלכ' הרי חובת מצה כבר יצא לגמרי באכילתו בפ"ע, ומה שאח"כ צריך לכרוך מצה עם המרור לדעת הלל אי"ז מפאת חובת מצה שהיא טעונה כריכה, אלא מפאת חובת מרור שטעונה אכילת המצה עמה, וכן מבואר להדיא בדברי אדה"ז בסי"ז (הובא לקמן) עיי"ש בדבריו. וא"כ מדוע מדגיש הרבי דנמצא דיש עליו חיוב מצה שני מדרבנן?

ובאמת כבר הקשה בפר"ח (בסתע"ה) על מ"ש המחבר שלא יפסיק כדי שתעלה ברכת על אכילת מצה על המרור, ד"אינו מדוקדק" דאין צריך ליזהר בזה דכבר יצא י"ח מצה לגמרי, וצריך ליזהר רק אחר ברכת על אכילת מרור דלהלל קאי זה על הכריכה. עוד צריך הסבר במ"ש הרבי בפי' כן עשה הלל "כמו שאני כורך המרור ואיני אוכלו עתה בפ"ע, כן - עשה הלל, לכרוך המרור" דלכ' הרי ס"ס בזמן שביהמ"ק קיים, אינו יוצא י"ח מרור אלא באופן מסויים, היינו דוקא כשכורך פסח מצה ומרור, וא"כ בזה"ז דליכא פסח ליכא לקיום זה כלל, וא"כ מהו העדיפות בזה שאינו אוכל המרור בפ"ע? בשלמא א"נ דאין כורך אלא זכר בעלמא, מובן דע"י שאינו אוכלו בפ"ע דומה קצת לכמו שעשה הלל בזמן שביהמ"ק קיים, וממילא הוי זכר (ומובן הלשון "כן"), ובאמת כ"כ הב"ח להדיא כמובא בסמוך. אבל לדעת אדה"ז דזהו מצות אכילת מרור לדעת הלל לכ' אין לומר כן?

ב. והנה בנוגע ליסוד החיוב דאכילת כורך הרי מצינו (בכללות) ב' שיטות וכמבואר בקיצור בדברי הרבי בהגדה. דעי' בב"ח בסתע"ה (ד"ה ומ"ש ואח"כ נוטל) "שם אסיקנא והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל בלא ברכה ופי' רבינו דהיינו הזכר לפי שבזבמן שביהמ"ק הי' קיים הי' כורך פסח ומצה ומרור ביחד ואוכל ועכשיו שאין ביהמ"ק קיים ואין פסח נמצא שלא קיים המצוה ואינו עושה כי אם זכר בעלמא". ועד"ז מתבאר ממ"ש להלן בד"ה וכ' אבי העזרי, ולהלן שם בד"ה כ' הר' יחיאל, דתוכן דבריו הוא דמסתבר דעת האומרים דטובלין בחרוסת, ועד"ז דעת האומרים דבעינן הסיבה, דכיון דכל אכילת הכורך אינו אלא משום זכר למקדש כהלל וזכר לאכילת פסח אז, לכן יש לנו לעשות כאשר עשה הלל בזמן ההוא. ומבואר דא"א לומר משום דלהלל בזה יוצא י"ח מרור בזה"ז, דאינו כן ואינו אלא זכר בעלמא. אלא דכיון דהוי זכר צריך להשתדל לעשות בכל דאפשר כמו שעשה הלל. ולהלן שם (בד"ה ומ"ש וכ' עוד הרוצה כו') "כלומר דעיכובא ודאי ליכא דאינה רק זכר למקדש ואף להלל גופי' אין צריך לאכול מצה ומרור ביחד בזה"ז דליכא פסח דשפיר יוצא י"ח במה דמברך אמצה לחודי' ואכיל ומברך אמרור לחודי' ואכיל אלא דמ"מ כיון דאמרינן דמשום שלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר בזמן שביהמ"ק הי' קיים עבדינן לחומרא כתרוייהו אף בזה"ז כאילו הי' ביהמ"ק קיים ובעי לי' למיהדר ולמיכרך מצה ומרור ואכיל א"כ ממילא בעינן למעיבד נמי לענין ברכה כאילו הי' ביהמ"ק קיים שלא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה דאע"ג דאין לו לחזור ולברך כדאמר להדיא ואכיל בלא ברכה מ"מ כי היכי דליעבד זכר למקדש ממש נכון להזהר בכך ומקיים מצוה מן המובחר".

והדבר מבואר, דלדעת הב"ח בזה"ז כבר יצא באכילת מרור בלבד, ואין הכורך אלא זכר בעלמא לזמן שביהמ"ק שהי' אז הלל כורך פסח מצה ומרור כדי לצאת י"ח מרור. ומבואר בדבריו דיסוד שיטתו בזה הוא דכיון דקיי"ל דלדעת הלל כורך הוא בפסח מצה ומרור (וכן מפורש ברש"י ורשב"ם בפסחים קטו,א, וכנ"ל כ' הרבי בההגדה דכן דעת כל הראשונים מלבד הרמב"ם), א"כ בזה"ז דלית לן פסח וא"א לכרוך כולם ביחד למצות מרור, לכן במה שכורך מצה ומרור הוי זכר בעלמא. ועד"ז מבואר בס' שבח פסח בארוכה (שמבין כל האחרונים מציין הרבי בההגדה אליו), דכורך בזה"ז אינו אלא זכר בעלמא. אבל יסוד דבריו הוא מטעם אחר. והוא ע"פ המבואר בתוס' פסחים קטו,א ד"ה אלא דגם לדעת הלל רק לכתחילה יש לו לכרוך אבל בדיעבד נפיק כי לא כריך, עיי"ש בדבריהם. וא"כ נמצא, דבזה"ז בעינן למיכל מצה לחוד ומרור לחוד, וא"כ כבר יצא י"ח מרור גם להלל, הוי כורך רק זכר בעלמא. ובאמת כבר מבואר כן להדיא בערוך (הובא בח"י ס"ק יב) דכיון דהוי כורך זכר בעלמא לכן אי"צ לברך עליו. ובס' שבח פסח מבאר שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ועד"ז מבואר בגבורת ה' למהר"ל (פס"ג). ולאידך גיסא דעת המחבר בשו"ע דבכורך יוצאים י"ח מרור לדעת הלל בזה"ז, דז"ל בס"א "ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת ואומר זכר למקדש כהלל ואוכלן ביחד בהסיבה. ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו". ושינה בזה מל' הטור שלא כ' אלא דמצוה מן המובחר שלא להסיח.

ועי' בט"ז סק"ז שכ' "פי' להלל יהי' זה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכה דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ . . ולכ' הי' נראה שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך על אכילת מצה ועל אכילת מרור בשביל הכריכה . .וכאן נמי צריך לצאת ידי הלל דהא אמרינן בגמ' השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרווייהו אלא שהטור כ' הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כו' משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך". ובפרמ"ג (בא"ד ממ"ש "ואמנם התוס' שם ד"ה אלא") מבאר דברי הט"ז ע"פ דברי התוס' שם בד"ה אלא, ומבאר דיסוד הדברים הוא דכיון דגם בזמן ביהמ"ק אינו כורך אלא מצה ומרור וכדעת הרמב"ם בהל' חו"מ, ע"כ גם בזה"ז הוי הכורך קיום מצות מרור לדעת הלל. ועייג"כ בפר"ח (סתע"ה בד"ה וכורכה) שכ' "ועוד כיון דלהלל לא בעינן אלא מרור דכריכה מעתה אי הלכתא כותי' ממילא לא נפקו במרור קמא אלא במרור דכריכה ומרור קמא הו"ל מרור דרשות" ועד"ז כ' להלן (בד"ה כדי שתעלה) דהקשה שם "ומיהו קשה שהרי ע"כ אכילת מרור דרשות הוי הפסק בין הברכה לאכילת מרור דכריכה וא"כ מה בכך אם מפסיק בדברים כיון שכבר הפסיק". ומבואר ג"כ דעתו דלהלל יוצאים י"ח מרור באכילת כרוך גם בזה"ז. וכן הוא דעת הלבוש בסתע"ה עי' היטב בדבריו. ועד"ז מצאתי דס"ל בס' מאמר מרדכי עיי"ש בארוכה.

ג. והשתא יש לעיין בדברי אדה"ז בכל זה, דכנ"ל דעתו דיוצא י"ח מרור להלל באכילת כורך בזה"ז: א) דז"ל (סתע"ה בסט"ז) "ולא עוד אלא שלפי דעת הלל הזקן אין אדם יוצא י"ח מן התורה אא"כ כורך כזית פסח וכזית מרור וכזית מצה ואכלן ביחד לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו". ומבואר להדיא דפוסק כדעת רוב הראשונים דלדעת הלל כורך הוא פסח מצה ומרור. אמנם בסי"ז כ' "ואף בזה"ז שמרור אינו אלא מד"ס ומצה הוא מה"ת . . מ"מ אינו יוצא י"ח מרור לפי דעת הלל אא"כ נוטל עוד כזית מצה וכורכו עם כזית מרור ואוכלן ביחד שהרי מרור בזה"ז תקנוהו חכמים זכר למקדש שהיה אז חיובו מה"ת ובזמן שביהמ"ק קיים אינו יוצא י"ח מרור מה"ת לפי דעת הלל אא"כ כורכו עם המצה לפיכך גם עכשיו צריך לכורכו עם מצה". וכאן מבואר לכ' דס"ל דלדעת הלל בזמן שביהמ"ק קיים הי' כורך מצה ומרור, וכדעת הרמב"ם. אלא דע"פ פשוט לא קשה כלל, שהרי בסי"ז איירי אדה"ז בהא דבזה"ז לדעת הלל נוטל כזית מצה ומרור זכר למקדש, והרי בזה"ז ליכא פסח, לכן נקט דהוי זכר למה שבזמן שביהמ"ק קיים הי' כורכו עם המצה. אבל באמת בזמן ביהמ"ק הי' כורכו גם עם הפסח וכמ"ש בסט"ז. אולם ע"פ מ"ש בב"ח ועד"ז בפרמ"ג דאי בזמן שביהמ"ק קיים לדעת הלל הי' כורך פסח מצה ומרור, נמצא דבזה"ז דליכא פסח אינו אלא זכר בעלמא, א"כ הרי לאדה"ז דלדעת הלל גם בזה"ז אינו יוצא י"ח מרור אלא בכורך, כמפורש בדבריו כאן וכן להלן בסי"ח, לכ' צ"ל דס"ל דכשביהמ"ק קיים הי' כורך רק מצה ומרור ולכן גם בזה"ז יוצא המצוה רק ע"י כך. וא"כ איך כ' בסט"ז דהי' כורך פסח מצה ומרור? והרי בפשטות מטעם זה, כיון דס"ל דלדעת הלל יוצא י"ח מרור רק באכילת כורך, לכן הכריע דלא כדברי התוס' (והרבה ראשונים) דגם להלל יוצא בדיעבד באכילת מרור לחוד, דא"כ כיון דבזה"ז מוכרח לאכול מרור לבד ודאי שאין הכורך מצות מרור לדעת הלל, וכנ"ל שכן מבואר בס' שבח פסח. וא"כ ה"ה דלכ' צ"ל דאדה"ז מכריע כדעת הרמב"ם דלהלל בזמן שביהמ"ק קיים הי' כורך רק מצה ומרור ולכן בזה"ז אפשר לקיים מצות מרור בכריכה ואינה רק זכר בעלמא.

ב) ובאמת דצ"ב מדוע מאריך כ"כ בסי"ז וחוזר להביא מה שהי' עושה הלל בזמן שביהמ"ק קיים, הרי כבר כתבו בסט"ז "ולא עוד אלא שלפי דעת הלל הזקן וכו'", ולכ' הול"ל בקיצור דבכורך יוצאים מצות מרור לדעת הלל שהי' אוכלה בכריכה בזמן שביהמ"ק קיים?

ג) עוד יש לדקדק במ"ש בסט"ז "לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו", דמשמעותו דהוא קיום מיוחד הנאמר בכתוב זה, ולכ' הול"ל בקיצור כמו שנאמר כו'.

ד) ובסי"ח כ' אדה"ז "אבל לפי דעת הלל שהמצה שבריכה היא חובה מד"ס אינה מבטלת את טעם המרור שהוא ג"כ חובה מד"ס והן זה כזה ואינן מבטלין זה את זה". וצ"ב הרי לכ' לדעת הלל אופן קיום מצות מרור (מדרבנן) הוא בכריכה, וא"כ הול"ל דאין מבטלין זא"ז כיון דכך היא מצותה, והוי כעושה מצוה א'? ומדוע מדגיש דאכילת מצה היא ג"כ חובה מד"ס והן זה כזה?

ה) עוד צ"ב במ"ש אדה"ז בסי"ט "המרור של כריכה זו א"צ לטובלו בחרוסת . . ויש חולקין ע"ז ואומרים שצריך לטובלו בחרוסת שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל הי' הי' מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה שהרי לא הי' אוכל מרור כלל קודם כריכה זו" והנה ל' אדה"ז כאן הוא ע"ד דברי הב"ח שהובא לעיל, ולכ' בשלמא הב"ח לשיטתו דס"ל דכורך בזה"ז אינו אלא זכר בעלמא מובן ל' זה, אבל לדעת אדה"ז דעיקר תקנת מרור לדעת הלל בזה"ז הוא באכילת כרוך, א"כ הול"ל דלכן צריך לטובלו בחרוסת דלהלל מה שטבל מרור בחרוסת לפני זה לא עשה כלום, ורק עכשיו מקיים מצותה כתיקונה?

ו) ועד"ז צ"ב בס"כ במ"ש "כריכה זו י"א שא"צ הסיבה כיון שאוכלין בה מרור ומרור אי"צ הסיבה", דלכ' לשיטת אדה"ז דלדעת הלל רק עכשיו יוצא י"ח מרור לא הול"ל "כיון שאוכלין בה מרור" דמשמעו דבאמת אין זה מחובת מרור אלא שאוכלין ג"כ מרור לכן אי"צ הסיבה.

ד. ויובן כ"ז בהקדים דאמרינן בגמ' (שם) "מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנ' על מצות ומררים יאכלהו אמר ר"י חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומררים יאכלהו אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע מתקיף לה רב אשי א"ה מאי אפי' אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומררים יאכלהו אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע. השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל". ובתוד"ה אלא "וא"ת מנא לן דסבר הלל דאין מבטלות דילמא שאני הכא דגלי קרא ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא וי"ל מדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך אם כן בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטריך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא". ומבואר שיטתם דהן לרבנן והן להלל יוצא בין כשאוכל מצה לבד ומרור לבד ובין כשאוכל מצה ומרור בכריכה, אלא דלהלל לכתחילה בעי כריכה ולרבנן לכתחילה בעי למיכל ומצה לבד ומרור לבד.

ועי' בחי' הר"ן דהקשה ע"ז דאיך קאמר בגמ' דבעי למיעבד זכר למקדש כהלל "אם איתא דלהלל יוצא אדם י"ח בדיעבד אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע לא משמע דמשום לכתחילה בלחוד מבעי לן למעבד זכר למקדש". ועוד צ"ע כמו שהקשה במהרש"א "לא ידענא מי הכריח לומר להלל שלא גלי קרא אלא לכתחילה יש לכרוך אימא דאף לעיכובא קאמר קרא". ועי' בתוד"ה אלא מברך "ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל הוה דרבנן ודרבנן". ומשמעות דברי התוס' הוא דלדעת הלל אין הכריכה בזה"ז זכר בעלמא, דא"כ הול"ל דבזה"ז כיון דליכא פסח גם דעת הלל כרבנן דאוכל מצה לחוד ומרור לחוד (וכמ"ש הב"ח). ועי' בפרמ"ג (סתע"ה מש"ז סק"ז) דמפרש כן כוונת התוס' דלהלל גם בזה"ז יוצא י"ח מרור בכריכה, ולכן הוי המצה והמרור "דרבנן ודרבנן". ומבאר דס"ל להתוס' כשיטת הרמב"ם דגם בזמן ביהמ"ק הי' הלל כורך רק מצה ומרור, ולכן גם בזה"ז יוצא י"ח מרור בכריכה. עיי"ש בדבריו. אמנם צ"ע בזה, שהרי כיון דשיטת התוס' הוא דגם להלל יוצאים בדיעבד במרור לחוד, א"כ בזה"ז דאוכל מרור לחוד הרי כבר יצא חובת מרור גם לדעת הלל וא"כ ע"כ שאין הכריכה אלא זכר בעלמא, וכנ"ל שכן הוכיח בשיטת התוס' בס' שבח פסח, ואיך כ' הפרמ"ג דכוונת התוס' דהוי דרבנן ודרבנן כיון דלדעת הלל יוצא י"ח מרור בכריכה זו? ועוד צ"ע דאם נאמר דכוונת התוס' הוא דלהלל אין המצה והמרור מבטלין זא"ז כיון דעושה כן לצאת י"ח מרור, מדוע כתבו התוס' דהוי "דרבנן ודרבנן" דמשמעו דהוי תרי דרבנן, הרי הו"ל למימר בפשיטות טפי דאין מבטלין זא"ז כיון דכך הוא מצות מרור לדעת הלל (וע"ד הל' בחי' הר"ן בד"ה מאן)?

ה. והנה הרמב"ן (במלחמות) פליג אתוס' וס"ל דלהלל אינו יוצא י"ח מרור אלא בכריכה. וכ"כ בחי' הר"ן, רבינו דוד ובמהר"ם חלאווה. אמנם עי' בלשונם כשביארו דברי הגמ' "השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן וכו'", דאי הוה סבירא לן כהלל הי' אפשר לאכול מצה ואח"כ לאכול מצה ומרור בכריכה, "דליכא למימר דמצה דרשות מבטלה למרור דרבנן דלאו רשות גרידא הוא דמיבעי לן למעבד זכר למקדש" - חי' הר"ן (ועד"ז ברמב"ן וכו'). ומבואר מדבריהם, דטעמא דמצה דכריכה לא הוי רשות הוא משום דהוי זכר למקדש. ולכ' משמעותו כדעת הב"ח ודעימי' דבזה"ז גם לדעת הלל כבר יצא י"ח מרור, ואין הכורך אלא זכר בעלמא. וא"כ צ"ע, דנמצא מכ"ז לכ' סברות הפוכות בדברי הראשונים. שהרי לכ' לשיטת התוס' ודעימי' דלהלל אין הכריכה לעיכובא, הי' מסתבר דבזה"ז דמוכרח לאכול מצה לחוד ומרור לחוד אין הכריכה אלא זכר בעלמא, ואעפ"כ מבואר לכ' מדבריהם דס"ל דלדעת הלל יוצא י"ח מרור בכריכה גם בזה"ז. ולאידך לשיטת הרמב"ן ודעימי' דלדעת הלל כריכה הוא לעיכובא, וא"כ אפי' בזה"ז דמוכרח לאכול מרור לחוד מ"מ הרי לא יצא י"ח מרור להלל דכריכה הוא לעיכובא, ואעפ"כ מבואר בלשונם דגם המצה הוי מצוה משום זכר למקדש.uועד"ז יש לעיין בדעת הרא"ש דבסוגיין (סכ"ז) כ' "והשתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן . . וכריכה זו יש לעשות בחרוסת דהלל לא היה מטבל בחרוסת כי אם בטיבול זה. ואי איתא הלכתא כהלל הוה מברך אמצה ברישא ואכיל לה והדר מברך אמרור ואכיל ליה בהדי מצה והויא מרור דרבנן וכריכה דרבנן ולא מבטלי אהדדי". ולכ' מבואר מדבריו שכ' כסגנון התוס' דס"ל דלהלל גם בזה"ז יוצא י"ח מרור רק בכריכה. אמנם במ"ש דיש לעשות כריכה זו בחרוסת "דהלל לא היה מטבל בחרוסת כי אם בטיבול זה", אפשר לפרש דלהלל רק עכשיו יוצא י"ח מרור (וכסגנון הט"ז בסק"ו), או י"ל דכוונתו דכיון דהכריכה הוי זכר למקדש לכן צריך לעשות כמו שעשה הלל אז (כסגנון הב"ח). אמנם לכ' מפורש בדברי הרא"ש להלן (סל"ה) כדעת הב"ח ודעימי' דכורך אינו אלא זכר בעלמא. דז"ל "ויותר מסתבר להניח הכריכה שאינו אלא זכר בעלמא ממה שיבטל טעם של מצה". וכן הוכיח בדעת הרא"ש בס' שבח פסח. עוד יש לדקדק בל' התוס' "כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל", והרא"ש "והויא מרור דרבנן וכריכה דרבנן", דלכ' הול"ל דצריך לעשות מצות מרור אליבא דהלל, ועד"ז בל' הרא"ש הול"ל "מצה דרבנן".

ו. והנה עי' ברש"י בד"ה שהיה "פסח מצה ומרור". ובד"ה זכר "זכר . . שהיו אוכלים פסחיהם". ועד"ז הוא ברשב"ם. ומבואר שיטתו דהלל הי' כורך המצה מרור עם הפסח. ומשמע ממ"ש דכורך בזה"ז הוא זכר למה שהיו אוכלים פסחיהם דס"ל דהוא דין שנאמרה בהקרבן פסח. אמנם מדברי רש"י לעיל לט,ב ד"ה כעין מבואר להדיא דס"ל דבזמן שביהמ"ק קיים מרור דאורייתא גם כשאינו אוכל הפסח, דכ' שם דרק בזה"ז הוי מרור מדרבנן, ומבואר דבזמן שביהמ"ק אפי' ערל שאינו מביא פסח חיוב במרור מדאו' (ועי' בדברי הגרי"ז עהש"ס). ועייג"כ מ"ש הרבי בהגדה בפיסקא צפון "ישנו לחיוב מרור גם אם אין מחוייבים בקרבן פסח", ועיי"ש בההגדה הראיות שמביא לזה (ויש להאריך בענין זה ואכ"מ). וא"כ צ"ע, איך כ' רש"י בסוגיין דהכריכה דמצה ומרור ופסח הוא דינא שנאמרה בהפסח, דמשמע דאי אינו מביא פסח הוי מרור מדרבנן אפי' בזמן שביהמ"ק קיים? (ופשוט דאי"ל דדברי רש"י כאן הוא רק אליבא דהלל, משא"כ לעיל מפרש אליבא דרבנן, דהו"ל לרש"י לפרש כן להדיא, שהרי לא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן.) ועד"ז צ"ע לאידך גיסא לדעת הרמב"ם. דהנה ידועים דברי הרמב"ם בסהמ"צ (מ"ע נו) "המרור הוא נגרר לאכילת הפסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה. וראיה לדבר, שבשר הפסח ייאכל לקיום המצוה יהיה עמו המרור או לא יהיה והמרור לא ייאכל אלא עם בשר הפסח לאמרו ית' על מרורים יאכלוהו. ואילו אכל מרור מבלי בשר לא עשה כלום ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת היא אכילת מרור. ולשון מכילתא צלי אש ומצות על מרורים מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. כלומר שהמצוה היא קבוץ אלה". עיי"ש עוד. אמנם בפ"ח מהל' חו"מ ה"ו כ' "ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו". הרי להדיא דס"ל דכורך רק מצה ומרור, והפסח אוכל אח"כ בפ"ע כמ"ש בהל' שלאח"ז. (ועיי"ש בלח"מ דמפרש דזהו כוונת הראב"ד בהשגתו "זה הסדר לא דייק", היינו שצריך לאכול פסח מצה ומרור ביחד.) וצ"ע איך מתאים זה עם מ"ש בסהמ"צ "והמרור לא ייאכל אלא עם בשר הפסח . . שהמצוה היא קבוץ אלה"?

ז. והנראה לומר בכ"ז דתרי מילי נאמרה בכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו". עצם מצות אכילת פסח מצה ומרור, ובנוסף לזה איכא מצות כריכה לדעת הלל. ובגדרם של תרי מילי אלו הוא דפליגי הראשונים:
לדעת רש"י הוי אכילת מרור מצוה בפ"ע כאכילת פסח ומצה, וזהו שכ' דרק בזה"ז הוי מרור דרבנן אבל בזמן שביהמ"ק קיים מרור דאו' גם בלא פסח. אמנם לדעת הלל איכא מצוה נוספת והוא מצות כריכה, דהפסח טעון אכילת מצה ומרור עמה. ולדעת הרמב"ם אכילת מרור טפל הוא להפסח ואינה מצוה בפ"ע, אמנם בזה לא נאמרה שצ"ל קיומו בכריכה ממש, אלא הוא דין בסדר האכילה שאכילת המרור והמצה נטפלת להפסח. וזהו שכ' הרמב"ם בסהמ"צ. אמנם בנוסף לזה ילפינן לדעת הלל מ"על מצות ומרורים" דאכילת מצה ומרור צ"ל בכריכה, דעצם קיומו הוא ע"י שאוכלו בכריכה ממש. וזהו שכ' הרמב"ם בהל' חו"מ. ומיושב היטב הן סתירת דברי רש"י והן דברי הרמב"ם (ויש להאירך בזה עוד). ועפ"ז נראה לומר עד"ז בדברי התוס' דס"ל ג"כ דאיכא תרי מילי. המצוות פרטיות דאכילת פסח מצה ומרור, ומצות הכריכה, דזה דין נוסף דקיומו ע"י הכריכה. ושיטת התוס' הוא, דאכילת מרור הוי מצוה בפ"ע, ולא פליגי בזה הלל ורבנן, דאין פלוגתתם אלא אי נאמרה בזה מצוה נוספת דכריכה דלדעת הלל מלבד המצוות פרטיות דפסח מצה ומרור נאמרה מצות כריכה, משא"כ לדעת רבנן. וזהו כוונת התוס' במ"ש דהן להלל והן לרבנן יוצא כשאוכל מצה לחוד ומרור לחוד, אלא דלהלל לכתחילה בעינן לאכלם בכריכה, והיינו דלהלל איכא קיום נוספת דכריכה, ולכן גם אי לא אכלו בכריכה קיים מצות אכילת מצה ומרור, דהם ב' קיומים. משא"כ רבנן ס"ל דליכא מצות כריכה, אבל בדיעבד יוצא י"ח אי אוכלו בכריכה ד"על מצות ומרורים" הוא היתר דהכא אין מצוות מבטלות זא"ז. ועפ"ז, דכוונת התוס' דלהלל איכא ב' קיומים, מובן מה שלא כ' כל' הר"ן. דהנה עי' בר"ן כשהביא דעת התוס' כ' דלהלל הוי "מצוה מן המובחר" לאכלו בכריכה, דמשמעות ל' זה הוא דהכל קיום א' דאכילת מרור, אלא דמצוה מן המובחר דקיום זה לדעת הלל הוא בכריכה. ולכן הקשה הר"ן ע"ז איך אמרו בגמ' דעבדינן בזה"ז זכר למקדש כהלל, הרי גם להלל אין הכריכה אלא מצוה מן המובחר. אמנם התוס' דייקו ולא כ' דלהלל הוי הכריכה מצוה מן המובחר, אלא סבירא להו דלהלל מלבד מצות מרור איכא קיום נוסף דכריכה, ולכן בדיעבד יצא י"ח במצות מרור, אבל מצות כריכה לא קיים כלל. ומובן מה דעבדינן בזה"ז זכר לקיום זה דכריכה לדעת הלל.

ועד"ז יש לבאר השינוי בסגנון קושית התוס' וסגנון הר"ן (ור"ד), דבתוס' הק' "דילמא שאני הכא דגלי קרא", אמנם בר"ן הק' "שאני הכא דמצותן בכך וכמצוה א' דמי", דלדעת התוס' אין הכריכה אופן קיום מצות מרור לדעת הלל אלא הוא גילוי קרא מיוחד דאיכא קיום נוסף, משא"כ להר"ן להלל זהו אופן קיום מצות מרור. ואפשר לפרש עפ"ז ל' התוס' "כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל", ולא כתבו "מצות מרור", שהרי לדעתם בזה"ז דמוכרחים לאכול מצה לחוד ומרור לחוד הרי כבר יצא י"ח מרור, אמנם הקיום הנוסף לדעת הלל דכריכה עדיין לא יצא י"ח כלל, ולכן הוי הכריכה בזה"ז "דרבנן ודרבנן" ולא כתבו שאינו אלא זכר בעלמא. ובזה א"ש דברי הרא"ש דמסגנון לשונו בסוגיין מבואר דס"ל דאין הכורך בזה"ז לדעת הלל רק זכר בעלמא, אמנם להלן כ' דאין הכורך אלא זכר בעלמא, דכוונתו שם הוא דלדעת הלל בזה"ז כבר יצא י"ח מרור באכילת מרור לחוד, ועכשיו אינו עושה אלא זכר לקיום הנוסף דכריכה, וזהו ל' הרא"ש "והויא מרור דרבנן וכריכה דרבנן" (כנ"ל לתוס').

ח. והשתא מובן דברי הפמ"ג דלשיטת התוס' אין הכריכה רק זכר בעלמא, דלכ' הרי שיטת התוס' הוא דלהלל כבר יצא במה שאכל מרור לחוד וא"כ ע"כ דהוא רק זכר, אמנם כנ"ל כ"ז לענין קיום מצות מרור, אמנם הכריכה שאח"ז הוא קיום נוסף לדעת הלל, וקיום זה הוי אפי' בזה"ז, וכמו שמפרש הפמ"ג דס"ל להתוס' (בפרט זה) כדעת הרמב"ם דאין בכריכה אלא מצה ומרור. אמנם לאידך מובן לפי מהלכו של הפמ"ג בהתוס' דבזה"ז אינו יוצא י"ח מרור לדעת הלל בהכריכה, דכבר יצא באכילת מרור לחוד, ואין הכריכה אלא זכר להקיום הנוסף ד"מצות ומרורים". וי"ל דזהו כוונת הרבי במ"ש בההגדה דהפמ"ג "הוא לשיטתו שבזה"ז גם להלל יוצא י"ח מרור כשאוכלו בפ"ע. וא"כ לא הוי אלא לזכר", הגם דלכ' בסיום דבריו ס"ל להפמ"ג שאינו זכר בעלמא כשיטת הב"ח, אמנם כנ"ל מוכרחים לפרש דכוונת הפמ"ג דגם להלל כבר יצא י"ח מרור, שהרי כ' דבריו בשיטת התוס' דלהלל יצא (בדיעבד) י"ח מרור באכילתו לחוד, וא"כ ע"כ דכוונתו, דבזמן שביהמ"ק קיים הי' בהכריכה ב' קיומים להלל, דיצא בזה עיקר חובת מרור, וממילא אית בזה גם הקיום דכריכה, אבל בזה"ז דכבר יצא י"ח מרור אין הכריכה אלא זכר לקיום הנוסף שבכריכה ואינה שייכת לעיקר מצות מרור כלל. ויוצא עפ"ז, דלדעת הפמ"ג אין הכורך רק זכר בעלמא כדעת הב"ח דס"ל דכיון דליכא פסח הוי כל הכורך רק קיום ד"זכר למקדש", וע"ד דברי הגרי"ז הידועים לגבי ספה"ע בזה"ז ד"אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא" (מנחות סו,א), דלאמימר אין כאן תקנת ספה"ע מדרבנן בזה"ז, אלא כל קיומו אינו אלא לעשות זכר למקדש (וכדדרשינן בגמ' סוכה מא,א). אלא לדעת הפמ"ג לפי שיטת התוס' כבר יצא עיקר חובת מרור, אלא דאיכא בזה"ז מצוה דרבנן זכר לכריכה, שהרי המצוה הנוספת דכריכה א"א לקיים אלא ביחד עם עיקר מצות מרור ומצה, ובזה"ז שכבר קיים עיקר מצות מרור, הוי הכריכה זכר לזמן שביהמ"ק קיים. וככל משנ"ת י"ל ג"כ בדעת הרמב"ם בהל' חו"מ, ועי' בארוכה בס' שבח פסח שכבר כ' דדברי הרמב"ם מתאימים לדברי התוס' וביאר הדברים בפרטיות. אלא דהוא כ' כן לפי דרכו דהן התוס' והן הרמב"ם ס"ל דכיון דלהלל אין הכריכה אלא לכתחילה, נמצא דבזה"ז שכבר אכל מרור בלחוד הוי רק קיום דזכר למקדש (כדעת הב"ח), ועפמשנ"ת בארוכה מובן דאינו כן, אלא הוי קיום דכריכה מדרבנן. ועפ"ז יובן ג"כ מה שמבואר לכ' בל' הרמב"ן ור"ן דבזה"ז הוי הכריכה לדעת הלל רק זכר למקדש, הגם דס"ל דבזמן שביהמ"ק קיים הי' הכריכה לעיכובא לדעתו, וא"כ גם בזה"ז נימא כן (מדרבנן), אמנם י"ל דלשיטתם הכריכה בזמן שביהמ"ק קיים הי' פסח מצה ומרור, והרי נת' דסבירא להו דהכריכה אינו קיום נוסף, אלא זהו אופן קיום מצוות אלו, וא"כ אין לומר דבזה"ז דליכא פסח עדיין איכא הקיום דכריכה במצה ומרור, לכן כתבו דבזה"ז דליכא פסח אין הקיום אלא זכר למקדש.

ט. אמנם אין כן שיטת אדה"ז. דלשיטתו גם בזה"ז יוצא י"ח בעיקר מצות מרור להלל בהכריכה. ובביאור הדברים נראה, דכבר נת' דאיכא ב' קיומים, עצם מצות אכילת מרור וקיום נוסף דכריכה. אמנם נראה לומר עוד דלדעת הלל נאמרו תרי מילי במצות כריכה, דין כריכה שעצם קיומו הוא הכריכה דפסח מצה ומרור דילפינן מ"על מצות ומרורים יאכלוהו", ומצות הכריכה בזה אינה שעצם מצות אכילת מרור טעונה כריכה אלא הוי קיום נוסף דכריכה, כנ"ל. אמנם גם לגבי עצם מצות אכילת מרור נאמרה לדעת הלל דאינו אוכלו בפ"ע אלא אוכלו ביחד עם שאר מצוות הלילה, דזהו דגלי קרא הכא לגבי מצוות מרור דיהא קיומו עם שאר מצוות הלילה ולא "זה בפ"ע וזה בפ"ע". וית' עפ"ז היטב דברי ר' יוחנן בגמ' דקאמר דפליגי רבנן על הלל וס"ל דמצוות מבטלות זא"ז, "אמר ר"י חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלהו אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע", והרי שפיר הק' עליו ר"א "אי הכי מאי אפי'", וי"ל דלר"י דעת הלל שהי' כורכן הוא דמלבד עצם מצות אכילת מרור ילפינן דאיכא קיום נוסף דכריכה, וע"ז הביא ר"י מברייתא דפליגי רבנן עליו ואמרו דא"א דיהא קיום נוסף דכריכה, דממש"נ "יאכלוהו" מבואר דמצד עצם מצות אכילת מרור לא נאמרה שצ"ל בכריכה דוקא, אלא אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע, וא"כ כיון שמצד עצם מצות מרור קיומו הוא גם כשאוכלו בפ"ע, הרי ממילא ליכא למימר דקיום מצות מרור יהא באופן שיקיים ג"כ מצות הכריכה, שהרי מצוות מבטלות זא"ז, וצריך לאכול תחילה מצה בלחוד ומרור בלחוד לעצם מצותם. אמנם רב אשי מפרש דלדעת הלל גלי קרא דגם מצד עצם מצות מרור נאמרה שצריך לאכלו בכריכה עם שאר מצוות הלילה ולא בפ"ע, וזהו מה דמפרש מאי דקאמרי רבנן "יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן", היינו דלדעת הלל אי"ז רק קיום נוסף, אלא כן הוא עצם קיום מצות מרור בכריכה, ופליגי רבנן ע"ז וס"ל דילפינן מ"יאכלוהו" דלא בעי כריכה לעצם מצות מרור. ומתפרש עד"ז היטב דברי התוס' דהקשה "דילמא שאני הכא דגלי קרא", היינו דשאני הכא דבמש"נ "על מצות ומרורים יאכלוהו" הוי זה גילוי מילתא על עצם מצות מרור שיהא קיומו בכריכה. דהנה אם נפרש כוונת התוס' דשאני הכא דאמרה תורה דאיכא בנוסף למצות מרור קיום מיוחד דכריכה (וכנ"ל לדעת הפמ"ג), עדיין צ"ע שהרי כיון דהוי ב' קיומים נפרדים הרי בזה עצמו שמקיים חיוב מצות מרור מצ"ע באופן דקיום מצות כורך, ה"ז ראי' דאין מצוות מבטלות זא"ז, דאל"כ איך אפשר לקיים שניהם ביחד? אלא י"ל דכוונתם דלדעת הלל גילוי הקרא הוא דעצם מצות אכילת מרור יהא בכריכה (ולא רק דין נוסף דכריכה), וזהו שהקשו דא"כ לא שייך לכאן ענין מצוות מבטלות זא"ז.

אלא דלדעת התוס' מה שנכלל בה"גילוי קרא" דגם עצם מצות מרור לא יהא בפ"ע, אי"ז לעיכובא לעצם קיומו, ויצא עיקר חובת מרור גם אי אכלו כ"א בפ"ע אלא שלא קיים מצות כריכה. אמנם דעת הרמב"ן דלהלל הוי הכריכה לעיכובא. ולכ' אפשר לפרש שיטתו כמ"ש לעיל בדיוק ל' הר"ן שכ' דלדעת התוס' הוי הכריכה קיום מצות מרור מן המובחר, והקשה דמשום זה לחוד לא בעינן למיעבד זכר, דכ"ז לשיטתו דס"ל דאיכא רק עצם מצות אכילת מרור ובזה פליגי הלל ורבנן אי צ"ל בכריכה או בלחוד, וליכא קיום נוסף דכריכה כדעת התוס' (כנ"ל בארוכה). ועד"ז לכ' הוא דעת הרמב"ן דס"ל דהכריכה הוא לעיכובא, משום דס"ל דלדעת הלל כן הוא קיום עצם מצות מרור. אולם יעויין היטב בדברי הרמב"ן במלחמות דהקשה כמה קושיות על דברי בעה"מ דס"ל כשיטת התוס' דלהלל אין הכריכה אלא לכתחילה (ורק בכמה פרטים מפרש ע"ד רש"י וכו' עיי"ש), אמנם לא הקשה עליו כהר"ן דמשום לכתחילה לחוד לא בעינן למעבד זכר, וכן אין בדבריו כל' הר"ן דלהבעה"מ אין הכריכה לדעת הלל אלא "מצוה מן המובחר". ואפ"ל בביאור שיטת הרמב"ן ע"ד דעת התוס', דאה"נ דהוי הכריכה קיום נוסף מלבד עצם מצות מרור, אמנם גילוי הקרא "דעל מצות ומרורים יאכלוהו" הוא דגם עצם מצות מרור צריך להיות בכריכה ביחד עם שאר מצוות הלילה ולא בפ"ע, אלא דלשיטת הרמב"ן הוי זה לעיכובא בעצם מצות מרור לדעת הלל (ויש להאריך עוד בדעת הרמב"ן ע"פ מ"ש בפי' עה"ת עה"פ "על מצות ומרורים יאכלוהו).

ויש לפרש עפ"ז מה דמשמע מדברי התוס' דלהלל הוי הכריכה בזה"ז לצאת י"ח מרור ולא רק זכר בעלמא, דאין צריך לחדש דס"ל להתוס' כדעת הרמב"ם דאין הכריכה אלא מצה ומרור כדברי הפמ"ג, שהרי זה חידוש גדול לפרש התוס' כן דלא כדעת כל הראשונים מלבד הרמב"ם (כנ"ל שכ"כ הרבי בההגדה), והו"ל להתוס' לפרש זה. אלא כוונת התוס' הוא דבזמן שביהמ"ק קיים הי' הלל אוכל פסח מצה ומרור בכריכה שבזה הי' מקיים מלבד עצם המצוות פרטיות דפסח מצה ומרור גם הקיום הנוסף דכריכה שנלמד מעל מצות ומרורים יאכלוהו. אבל בזה"ז דליכא פסח, וא"א לקיים מצות הכריכה, מ"מ צריך לאכול מצה ומרור בכריכה משום דכן נאמרה גם לגבי עצם מצות אכילת מרור שלא יאכלנה בפ"ע אלא ביחד עם שאר מצוות הלילה דהיינו המצה בזה"ז. וכן יש לפרש מ"ש התוס' דלדעת הלל בזה"ז הוי הכריכה דמצה ומרור "דרבנן ודרבנן", דע"פ הנ"ל דהכריכה בזה"ז הוא מפאת גילוי הקרא שלא לאכול מרור בפ"ע ולא מפאת הקיום הנוסף דכריכה שהי' בזמן שביהמק קיים עם הפסח, י"ל דחלוק דין כריכה זו דאין גדר קיומה עצם חפצת ואכילת הכריכה, אלא גדרה הוא שנאמרה במצות מרור שלא יהא אכילתה בפ"ע אלא עם שאר מצוות הלילה. וא"כ לגבי הקיום דכריכה הרי לא נבעי שיהא המצה ג"כ ממצוות הלילה, דלא שנא אי איכא מצוה באכילת מצה מצד עצמה, דאי רק אוכל מצה מרור בכריכה הוי זה ממילא זכר לקיום מצות כריכה, וכדמפורש (לעיל ס"א) דעת הפר"ח דאפשר להפסיק בין על אכילת מצה להכורך. אמנם לגבי קיום מצות מרור בזה"ז דלדעת הלל נאמרה לאכלו בכריכה עם שאר מצוות הלילה, הרי צריך אכילת המצה להיות מצוה מצ"ע כדי שיוכל לקיים מצות המרור בכריכה עם מצות מצה שחייב בה מצ"ע. וזהו שכ' התוס' "דרבנן ודרבנן", דהיינו לא גבי דין כריכה מצ"ע, אלא דין כריכה שנאמרה בעצם מצות מרור לקיימה ביחד עם שאר מצוות הלילה, דלדעת הלל כדי שיוכל לקיים מצות מרור בכריכה בזה"ז תקנו מצות מצה מצ"ע ("דרבנן") ומצות מרור מצ"ע ("ודרבנן"), ואז קיומו לדעת הלל הוא כשאוכלו בכריכה.

ט. ועפכ"ז מיושב כל מה שהקשינו בדברי אדה"ז בשו"ע, ויומתק מאד דיוק לשונו. דמ"ש בסט"ו דהכריכה לדעת הלל הוא פסח מצה ומרור, איירי בעצם מצות הכריכה שנלמד מעל מצות וגו' דזהו קיום נוסף לעצם מצות אכילת מרור, וכדיוק ל' אדה"ז "לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו". ומ"ש בסי"ז דהכריכה לדעת הלל הוא רק במצה ומרור, וע"כ אנו כורכים לדעתו בזה"ז מצה ומרור, הכא איירי במצות הכריכה שנאמרה לגבי עצם מצות אכילת מרור דכיון דאיכא במצוות הלילה מצה ומרור הרי נאמרה בעצם מצות מרור שיאכלנו ביחד עם מצוות הלילה, והוי זה לעיכובא (כדעת הרמב"ן), ולכן חוזר אדה"ז לפרש מה הי' הלל עושה בזמן שביהמ"ק קיים דאי"ז אותו הקיום דאיירי בי' בסט"ז. וכן מובן מה שמדגיש בסי"ח "והן זה כזה" דזהו ממש ע"ד ל' התוס' "דרבנן ודרבנן", דכיון דאיירי לגבי זה"ז דהוי הכריכה מפאת עצם אכילת המרור שצ"ל ביחד עם שאר מצוות הלילה, ושלכן תיקנו מצוה נוספת דאכילת מצה כדי שיוכל לקיים כריכה זו, לכן כ' והן זה כזה דאיכא זה הן מצות מצה דרבנן והן מצות מרור דרבנן. ועד"ז מובן מה שלא כ' בסי"ט לגבי טיבול בחרוסת דטובל כיון דעכשיו הוא שבא לקיים לדעת הלל רק מצות מרור, דבאמת תיקנו לקיום הכריכה גם מצות מצה דרבנן ואינה רק קיום מרור לחוד, כנ"ל. ועד"ז מ"ש בס"כ דאי"צ הסיבה כיון שאוכלין בה מרור, ולא כ' דזהו קיום מצות מרור, כיון דתיקנו גם מצות מצה להכריכה. ונמצא מבואר מכ"ז דהחידוש דדעת אדה"ז הוא לא רק דלא ס"ל כדעת הב"ח דהוי הכריכה בזה"ז רק קיום דזכר בעלמא, אלא לא ס"ל ג"כ כדעת הפמ"ג דהוי הכריכה בזה"ז מפאת דין הנוסף דכריכה, אלא ס"ל דהוי קיום מצות מרור מדרבנן לדעת הלל. ויומתק, שלכן הביא הרבי בההגדה דעת הפמ"ג בההגדה ושלל דאין כן דעת אדה"ז, כיון דביסוד הדבר דאיכא תרי קיומים ס"ל הכי גם הפמ"ג, אלא שלשיטתו לא נאמרה לדעת הלל דין כריכה גם בעצם מצות מרור.

ועכשיו יומתק מאד מ"ש הרבי בהגדה ובהדגשה "נמצא יש עליו, בזמה"ז, חיוב מצה שני מדרבנן, לדעת הלל", כיון דלדעת אדה"ז הגם דכל גדר הכריכה הוא רק לצאת י"ח מרור להלל בזה"ז, אמנם כנ"ל בארוכה כדי שיוכל לקיים מצות המרור בכריכה עם מצות מצה דלילה זה תיקנו עוד חיוב שני לאכול מצה. ומסולק ממילא בדיוק ל' הרבי קושית הפר"ח מדוע אסור להפסיק בין ברכת על אכילת מצה לכורך. וכן מובן מאד מ"ש הרבי "י"ל כן - כמו שאני כורך המרור ואיני אוכלו עתה בפ"ע, כן - עשה הלל, לכרוך המרור. - ובפרט, שלשיטת אדה"ז, הכורך עיקרו בא בשביל חובת אכילת מרור". דהיינו כנ"ל דאף דאין הכריכה בזה"ז כהכריכה שעשה הלל בזמן שביהמ"ק קיים, דאז נכלל בהכריכה ב' קיומים, מפאת עצם מצות אכילת מרור וקיום הנוסף דכריכה, אמנם גם בזה"ז איכא בהכריכה קיום מצות מרור דרבנן שלדעת הלל צ"ל בכריכה דיסוד הדין שאינו אוכלו בפ"ע אלא ביחד עם שאר מצוות הלילה. ועוד יש להאריך הרבה בכ"ז בשיטות הראשונים שהובאו לעיל ובשאר שיטות הראשונים בזה ובדיוק ל' הרבי בההגדה

(From קובץ הערות וביאורים - י"א ניסן תשס"ו - published by Yeshiva Oholei Torah in Crown Heights)

I apologize for creating such long paragraphs, whereas in the original it was broken up into much smaller ones. It was done in the interest of space. I also have not learned the entire shtikkel yet, so please - no kashes.